הסיפור “צמאים” הופיע באנתולוגיה “לא מה שהיה פעם – סיפורה של תרבות המועדונים התל אביבית” בעריכת ניב הדס ואייל רוב
הסיפור הופיע באתר במה חדשה: לינק
פרטים ולקנות: לינק
Archive for the ‘Sex in the Cemetery’ Category
צמאים – סיפור באנתולוגיה לא מה שהיה פעם
Sunday, June 1st, 2003גור חתולים מתחת למשאית – ביקורת על מין בבית העלמין בעיתון 77
Sunday, October 1st, 2000מאת יהודית אוריין
Review of Sex in the Cemetery in Yediot Achronot
Friday, September 22nd, 2000
Like Drugged Mice
Book review by
Prof. Yigal Schwartz
Yediot Achronot Literary Supplement, September 22, 2000
Sex in the Cemetery
Zmora Bitan Publishers, 184pp.
There are fourteen stories and novella in this book, with young men and women as protagonists, mostly in their late twenties. Most of them are Israelis, but this is, probably, a circumstantial fact. Gavron ridicules, through Jason, one of his non-Israeli characters, people who take pride in their citizenship as if “it is their achievement and not an accident of nature” (page 113).
All protagonists are in restless movement, like drugged mice, between different and strange places on the globe. They travel in planes, in a furniture removal truck, in a delivery company’s scooter and/or by way of the Internet, alcohol, hashish and cocaine. In these journeys, it should be mentioned immediately, no one ‘finds himself’ or reaches a new insight regarding his fellow people. The almost-automatic affinity, which we are used to make when reading (modern) literature, between a physical journey and a search for identity (personal, national), has no relevance in Gavron’s stories. It is not even the subject of parody – apart perhaps from the story of Niv and Inbal, the two ‘merging Buddhists’ in the novella ‘Sex in the Cemetery’, that the writer does not try to hide the aversion and nausea they arouse in him.
A much more significant affinity exists between the world inhabited by the book’s protagonists and the worlds inhabited by the protagonists of some of the prominent film makers of the last decade, especially Tarantino (Pulp Fiction), the Coen brothers (Barton Fink) and Ken Loach (Raining Stones). Here and there it is a world in which people are controlled by the plots. Violent, stirring plots, which disrupt the world order for a moment, but do not change anything. Here and there are plots which are a realization of clichés, and no more; a realization of overused linguistic expressions that represents, but don’t really, real human truths, and actually represent a hollow existence.
This is a phenomenon that characterizes all stories and sometimes is hinted in their titles – for example in the name of the story ‘No-one Dies From Love Anymore’ – but reaches the pinnacle of its sophistication in the book’s central story, Sex in the Cemetery. This novella is based on the realization of the plots that are folded, like genetic code, in three overused linguistic expressions, and on the confrontation and shattering of these almost-life-stories. One of the expressions, “There is love inside us and it will prevail”, is taken from a famous song by Arik Einstein. This sentence is printed on the t-shirt of one of the main protagonists, who falls in love during one evening in Manila, the Philippines, with a prostitute who leads him to a trap which leads to his death – facts that do not, to say the least, validate the statement on the t-shirt.
The second cliché is “No white man will come here and do whatever he wants”. This is the motto of the ‘baddies’, the two Philippinos, friends of the prostitute, who kill the Israeli protagonist out of ‘pure’ criminal reasons, but stick to ‘their sentence’ time after time. The duo’s linguistic behavior, compulsive and scary and ridiculous all at the same time, fits perfectly their appearance. One of them is wearing an “elegant green suit”, and the other “pink pajamas with Bugs Bunny prints” (page 155). The third cliché, or rather bunch of clichés, is supplied by the two ‘Buddhists’. For example, the eternal rhetorical sentences Inbal is reciting to Tali: “What is the truth? What is the real meaning of life and death? Sit back and feel the dharma, the rhythm of the cosmos”, and this is while Tali’s boyfriend, Uri, is about to be murdered in depressing futility.
Besides the clichés, dozens of ‘brands’ star in the stories, names of mass industrial products, which also fold within them different plots, which invade the protagonists’ lives. This is how, for instance, the protagonist of ‘No-one Dies From Love Anymore’ falls in love with a supermodel, who is drawn like him into a hair-raising horror scene, in which other media stars take part as well. The scene turns out to be a television joke of a particularly grotesque kind. In light of these ‘loopy’ processes – the constant movement between ‘reality’ and scripts of reality, when you never know what came first – there is no wonder that the ‘real’ relationships seem to have a similar existential status as internet relationships have.
And on the same subject, the person who has chosen the photograph for the cover should be praised: the face of a screaming man, as though from pleasure, holding in one hand an industrial hamburger sandwich (McDonald’s? Burger King?), a glass of drink in his other hand (presumably Coca Cola), and in front of him a bug of industrial fries. This screaming man – whether indeed from pleasure or, as can be observed in a second glance, out of mad laughter or laughing madness – can be perceived as an ironic wink, tempting and aloof at the same time, to another scream, that of Eduard Munch. This is, as is well known, one of the most typical images of modernism, and Assaf Gavron juggles with it like a child plays with a dead snake.
Gavron is very attentive of the spirit of the times, his time, to different ‘trends’ and to what they represent. Like a sensitive seismograph he responds to every current cultural shift. But sensitivity (psychological, social etc.) on its own does not guarantee quality literature. And Gavron, it is time to say, writes literature of the highest quality. This quality is the result of the combination of many factors, among them his ability to tell a story and his tone.
I find it hard to remember young ‘post-modernist’ writers who are read breathlessly. Something in the ‘post’ literature inherently refuses to be translated to an aesthetic system based on curiosity and suspension. The same goes for stories which are based deliberately on crime stories (like some of the stories, excellent in their own right, of Leah Ayalon). But most of Gavron’s stories are read breathlessly. They are full of sexual and social tensions waiting to explode, riddles demanding deciphering, and compressed truths waiting to wane. Gavron manages to dismantle this explosive charge, slowly, with the skill of a sapper. At the same time, he continues to play courting games with the ‘postmodern’ literary norms, the anti-plots, and the fragmented world-view they reflect.
Regarding the tone, Gavron has a clear, full, masculine voice, scathing and rough, that fits perfectly to his jazzy rap ballads. He is hardly ever off-key, not even when he describes violence or wild sex scenes, not even when he allows himself, rarely, to become poetic. This book, his second (after ‘Ice’), is not as solid as it could be, there are some stories that are not up to level with others and could have been left outside (‘Nick Kershaw’, ‘Four packs a day’, ‘The Passive and the Hysterical’, ‘Thirsty’), but this is a minor mishap. What’s important is that finally we can enjoy inventive Hebrew fiction.
כמו עכברים מסוממים – ביקורת על מין בבית העלמין בידיעות אחרונות
Friday, September 22nd, 2000
יש בנו אהבה והיא תחטוף כדור בבטן – ביקורת על מין בבית העלמין בהארץ ספרים
Wednesday, August 30th, 2000
מאת שי צור
“מין בבית העלמין”, אסף גברון. עמודים לספרות עברית, הוצאת זמורה-ביתן, 184 עמ’, 65 שקלים
אם הייתי צריכה לבחור פסקול לספר הזה של גברון הייתי בוחרת בשיר הג’אז
הקלאסי “עיני מלאך”. לקובץ הסיפורים הזה יש קשר בל-ינותק למוסיקה. יש
לסיפורים הללו דיקציה משלהם, לעתים חדה וכואבת, לעתים מנומנמת ומשתעשעת,
קצת כמו של שיר גאז’, תמיד עגמומית ונוגעת, ומכילה בו בזמן סיפור של
קבוצה ופיוט שירי – כמו בשיר ג’אז. לגיבורי הסיפורים הללו, שמנסים להיאחז
כל הזמן באיזו אמת מושאלת, באיזו תיאוריה מופרכת ומלים קליטות, ובלבד
שייווצר להם איזשהו קשר להיאחז בו, כמו לרבים מן האנשים ברחבי העולם
בהתבגרו בסביבות שנות ה-80, יש שירים שהם חלק מן הפסקול של החיים שלהם.
יש מלים של אנשים אחרים שלעולם לא יכירו, שתמיד יגדירו את המחשבות שלהם
טוב יותר מכפי שהם עצמם מסוגלים, עד שהטעם שהיה טוב ומדויק כל כך יתנדף
מהן כמו מיין משובח שנפתח לפני שבוע.
בשיר “עיני מלאך” יש כמה שורות שהתנגנו בראשי שוב ושוב בזמן שקראתי
את הספר הזה והן הולכות בערך ככה: “נסה לחשוב שהאהבה אינה בסביבה/ אבל
עדיין קרובה בצורה בלתי נסבלת”, וקצת אחר-כך השאלה הרטורית, “האם אני
צריכה לומר שהאהבה שלי מבוזבזת?”
אם הייתי צריכה למצוא איזו תמונת פתיחה, מוטו סיפורי לספר הזה, הייתי
בוחרת מיד בסיפור הפותח את ה”קייטנה של קנלר” של אתגר קרת, על נהג אוטובוס
שמתוך עיקרון לא מוכן לעצור לאנשים שרצים אחריו, לאלה שפיספסו אותו
ברגע, ויום אחד קורה איזה נס, איזה לוזר נוגע ללבו, מעורר בו זיכרון
ישן של האלוהים שרצה להיות פעם, והוא משפיע עליו מחסדו וכוחו המחודשים
ופותח לו את הדלת – מה שכמובן לא מסייע לבחור האומלל ההוא, שהגיע בזמן
לדייט, לזכות בבחורה. היא לא מגיעה, הוא חוזר לבד הביתה, ונהג האוטובוס,
בכל החמלה המושאלת של אלוהים ליום אחד, שיכול אולי לנסות לעזור לך קצת
עם התזמון הדפוק שלך, אבל לא יכול להציל לך את האהבה המבוזבזת שלך,
מחכה לו בתחנה. רגע התום המחודש הזה, ההגשמה כביכול של איזו כמיהת עבר,
לא מובילים לאפקט המיוחל ולא מצילים שום דבר, כי משהו חשוב מדי התקלקל
בדרך.
גברון לא זקוק לחזיית הפוש-אפ של להיטי ג’אז או לספרים של קרת. יש לו
את הכוח שלו וקול שמוביל את הקוראים בבטחה דרך סיטואציות ריאליסטיות
מדויקות, שנדמה שנשמעות לעצתו של פסיכופט קולנועי עדכני, שאמר שהשטן
הוא בפרטים. הוא גורם לך לצחוק כל הדרך ואז להישאר עם בכי גדול, מטריד,
תקוע לך מעל הסרעפת.
הקובץ הזה מכיל 14 סיפורים קצרים, לעתים קצרצרים, ונובלה אחת, שנדמה
שהיא המגנט, מלון הלבבות השבורים של הקובץ כולו. מתרכזים בה חלק מן
הגיבורים של הסיפורים האחרים ומופיע בה גם הספר עצמו, שאותו קוראים
כמה מגיבורי הנובלה, הוא מפגיש ביניהם ומוביל לאסונם. כל כך הרבה פגישות
מקריות ותעתועי גורל יש בספר הזה, שנדמה שהחיפוש האובססיווי אחריהם
נובע מהרצון האדיר להשליט קצת סדר, קצת חוקיות בכל הבלגן. אבל הגיבורים
של הספר הזה, אנשים צעירים יחסית וקצת שבורים בקצוות, שבאופן נואש רוצים
להאמין ש”הכל מתקשר להכל”, נשלטים בעיקר על ידי כוחות, שאם הם קיימים,
הם גדולים מהם בהרבה, ושאם יש ביניהם לבין החיים שלהם, החלומות שלהם,
קשרים, הרי הם טפלים, אכזריים, כמעט ג’ונגליים. מלחמות, מין, מוות,
דחף בוגדנות, שנאת זרים ושליטים, תדמיות תקשורתיות זוהרות עד כאב וריקות,
בלתי נגיעות, ומלים זרות שלא שייכות להם, תמיד יכתיבו את חייהם הזערוריים
הרבה יותר מן המשאלות הקטנות והנבובות שלהם. המגע הקרוב והלא מתווך
(באמצעות וידאו, סמים, אינטרנט, סיפורים, או אהבות וחיים ופנטזיות ששייכים
למישהו אחר) שיהיה להם הוא אולי לרגע, כשמשהו יתפוצץ ברעש ויתברר כאשליה
תקשורתית מתוכננת היטב, כשאיזו מכונית תיכנס בהם בכל הכוח, כשזיון מזדמן,
מתוק ומלא תקווה במדינה רחוקה יגמור להם את החיים.
לא במקרה, נדמה לי, הפגישה המקרית שאכן מסתיימת בטוב, בין מיליארדר
מרשים על סף מותו ושני סבלים ישראלים בארה”ב, סיבוב נלעג אחד שהגורל
משלים כמו שצריך (תוך כדי פירוק המיתוסים של העבר שהנחו את חייו של
אחד מן הגיבורים לפחות), הוא פגישתם של שלושה גברים במחוז נקי מנשים,
מנוטרל מאהבה זוגית.
האהבה אכן שורה כשכבת אוזון מנוקבת מעל ראשיהם של הסיפורים והגיבורים
כולם, אבל שוב ושוב גורמת לכאב מיותר, שוב ושוב מתבזבזת כמו איזו קרן
אור שיוצאת מחזהו של גיבור קומיקס, ולעולם לא משלימה את מסעה, לא מגיעה
ללבה של אהובתו.
עוד גיבורה נבגדת של העולם הזה היא התמימות האבודה, נטושה באיזו עיירת
רפאים של העבר המעורפל, של הנעורים מלאי ההבטחה, שנותרו עמוק מאחור,
נדרסים על ידי מציאות של שיטוט קר בארצות זרות, סמים, אטימות ובגידות.
שוב ושוב האנשים הכבר-לא-נורא צעירים הללו, ומצד שני עדיין לא מבוגרים,
מנסים לגעת בעבר שלהם, למסגר את החיים שלהם, לגייס את התום הנעלם שלהם
ואלה חומקים להם בין הידיים. העבר שלהם לא ניתן למגע ישיר. הוא מונצח
בקלטת וידאו בפורמט שחוק ודוחה, כמו קלטת חתונות בסיפור “תשע שנים”
ומתווך דרך המון אובדנות של חברים קרובים וכישלונות, כאשר האובדנות
הצורבים יותר, המכעיסים יותר, אינם דווקא אלה של המוות חסר המשמעות,
אלא אלה שקשורים בבזבוז הזה, של קשרים אמיצים, שהיו אמורים להספיק לחיים
שלמים, עם חברי ילדות, האנשים היחידים שהכירו אותך “באמת”, שאתם היה
לך קשר ישיר, ראשוני, “אותנטי” והפכו לחברים “ממעמקי ספר הטלפונים”,
ששום דבר כבר לא יחיה את מה שהיה ביניכם.
הניסיון הזה לגעת בתמימות העבר נכשל כאמור שוב ושוב. כאשר תריץ שוב
ושוב קדימה ואחורה את הקלטת, תגלה בה רגעים שנבררו באכזריות מלאכותית,
כאלה שנמחקו, כאלה שמן הפרספקטיווה הבוגרת והצינית שלך היום יכו אותך
בהלם של גילוי ואכזבה. (כמו רמז לקשר משיכה הומוסקסואלי, שלא ידעת עליו
ואולי לקח ממך את האהבה שהיתה צריכה להיות שלך, בין החבר המת הכי טוב
שלך לחבר אחר). הם יחזירו אליך כל דבר מיותר, חוץ מתום. אם הם ישחזרו
משהו זה יהיה חיבור לא נכון, אהבה מקולקלת, חתונה שהיא טקס קבורה של
חבר טוב אחר. לא משנה כמה שתנסה, לא תצליח לגעת בנקודה שבה החיים שלך
נשברים לשניים. העבר שלך ישתנה ללא הכר בשבילך ובשביל הקרובים שלך כשתיגע
בו. אם תיכנס לקובץ מחשב סודי של אהובתך, מה שתמצא בו הוא את רשימת
הבגידות שלה בך, וגם אם תרדוף אחריה דרך חצי עולם, שום דבר, לא מנזר
בודהיסטי, טיסה מעל “אפוקליפסה עכשיו” או זיון בבית הקברות עם זונה
יפהפייה, לא יחזירו לא אותך ולא אותה לשמץ ממה שפעם הייתם מסוגלים לחלוק.
הסיפור “ניק קרשו” מביא את הניסיון הנואש הזה לשחזר אותו תום לאבסורד
טרגי-קומי. בחור שמגלה שהוא עומד למות בגירודים נוראים מסרטן עור, מנסה
לנקות את הלכלוך שישאיר אחריו. הוא מחליט לגלות לאהובותיו, להוריו ולחבריו
הטובים ביותר את כל העוולות שעולל להם, הבגידות שבגד בהם, ואשר קרוב
לוודאי לא היו נודעות לעולם. הוא רדוף דחף אובססיווי לספר הכל, לגעת
פעם אחרונה באדם הזה, הנקי יותר, ישר יותר שאולי היה פעם, זה שהיה יכול
עכשיו להביט לאהוביו בעינים ולקרוא את המכתבים שלו בלי לרצות לשרוף
אותם, אותו אדם שהלך באיזשהו מקום ומאיזושהי סיבה לא ברורה לעולמו כבר
די מזמן. אבל הנבירה הכואבת הזאת לא מעלה כמובן שום דבר חוץ מכאב. מסלול
הייסורים הפיסי והנפשי לא מטהר דבר, לא גורם לשום דבר טוב חוץ מעוד
שנאה וכאב ובזבוז שאין מי שיכיל אותם, שישכך אותם. לבסוף הולך אותו
בחור אבוד, שוחה בשנאה עצמית, להרוג את עצמו “בדרך למגרש הישן, איפה
ששיחקנו כדורגל כשהיינו ילדים, איפה שהאפר של המכתבים שלי, של החיים
שלי עדיין מפוזר” (עמ’ 31). שום עוף חול כבר לא יצמח מתוך האפר הזה
של הזיכרונות הלא נכונים. כמו שכתב פעם גברון ב”אייס”, הרומן הראשון
שלו, הסיבה לכאב היא כאב. ונראה ששום דבר חדש וטוב לא יורכב מן השאריות
שנותרו אחרי ההתפוצצות שגרם.
ב”מין בבית העלמין”, הנובלה המרכזית, מתקבצת במנילה חבורה של אנשים
צעירים יחסית, שכבר עברו איזו טרגדיה קטנה, מיותרת, בחייהם הקצרים ונוסעת
לקצה השני של העולם כדי להתאושש, להתחבר למשהו או לפחות לשכוח, אבל
הסיפורים שבהם עטופים האנשים, שקילפו מהם את התום ברעש כמו עטיפת צלופן
מסוכרייה באמצע קונצרט, לא מרפים מהם ונוסעים אחריהם גם לשם, לא מותירים
להם סיכוי.
הסיפורים שלהם הם גם התקשורת היחידה שאפשרית להם, כרטיס הביקור של המלנכוליה
הפרטית שלהם. הסיפורים הללו שתמיד עוברים אחרת ממה שהתכוונת, בנאליים
מדי, דרמטייים מדי, מסופרים ברגע הלא נכון, לפעמים מצליחים לקרב אותם
לשעה קלה לאדם אחר, עם שריון הסיפורים המגונן שלו. זה יכול להיות חוקר
של צבי ים, שמתבצר בהתפעלותו מן ההגנה הפסיווית שלהם, ומספר עליה שוב
ושוב, גם לבחורה שהוא מנסה להתחיל אתה. זו יכולה להיות בחורה צעירה
וכובשת, שמספרת שוב ושוב לכל מי שעשוי להיות מאהב עתידי שלה סיפורים
שמערבים אהבה ומוות, כמו זה עליה ועל אהובה, שני צעירים שלא הצליחו
לחיות לא לחוד ולא ביחד והחליטו להתאבד ביחד. אבל אפילו למות יחד, להתחבר
יחד במקום האחרון והמובס הזה, זה יותר מדי לבקש מעולם כזה. הוא התאבד,
והיא ברגע האחרון, בעקבות שיחת טלפון מקרית, ויתרה. היא מספרת ומספרת
את הסיפורים הללו. המלים שלה בעצם לא מגיעות לאף אחד. גם הזיון שהיא
נקלעת אליו בסוף הוא לא ממש זיון אלא יותר חגיגת סמים מיותרת שנקלעים
אליה שוב אקדחים זרים.
וזה יכול להיות אורי, עם כל האהבה הגדולה שלו שאיבדה את הנמען שלה והוא
מספר עליה לכל מי שמוכן לשמוע, שמתאהב בזונה מקומית או יותר נכון בסיפור
המפוברק שלה, וברצון הגדול כל כך שלו להאמין בו, להשתייך, להעניק למישהו
את כל המטען העודף והמבוזבז הזה. אורי מוצא את עצמו בסוף בתוך שלולית
דם בעקבות כדור שנורה בבטנו והחולצה האדומה שלו שכתוב עליה “יש בנו
אהבה והיא תנצח”, מגולגלת וספוגת דם, מנסה לחסום ללא הצלחה את החור
שנפער בו.
לא הייתי רוצה להכתיר את גברון בתואר המפוקפק של מי שמייצג משהו. אבל
הייתי רוצה לקוות שהקול המספר שלו, קול “לו רידי” כזה, צעיר-זקן נצחי,
של זמר חכם, פיוטי, ציני, חצי שר חצי מדבר, קול קצת חרוך של מי שראה
הרבה וממשיך לחפש יופי במקומות חדשים, עוד יעבור הרבה טרנספורמציות,
וישמע שוב, בקרוב.
שי צור היא דוקטורנטית לספרות באוניברסיטה העברית
ביקורת על מין בבית העלמין בהעיר
Thursday, August 10th, 2000מאת שירי ארצי
שלבים של התבגרות – ביקורת על מין בבית העלמין במעריב
Friday, July 28th, 2000
Sex in the Cemetery Israeli cover
Tuesday, June 6th, 2000
Cover of “Min Bebet Haalmin”, Israeli edition of Sex in the Cemetery. Cover design by Raanan Elizov.
Click on image for full size.
